מעלה משעתיים ישבנו בבית הוריו של הבחור החשוב משה אהרן זיאת בקריית ויז'ניץ בבני ברק, ושמענו ממנו על התהליך המופלא של חייו, שהוביל אותו מעבדות לחירות דווקא בשעה שבה היה אמור להרגיש אסיר לנצח.
תחילת השיחה בינינו התאפיינה בתחושה טבעית של רחמים וחמלה על בחור שבשיא פריחתו, בעת שלמד בישיבה, קיבל את מכת חייו – כזו שתלווה אותו על פי דרך הטבע כל חייו.
אולם משנקפו הדקות וחלף הזמן, הבנו שמדובר באדם גדול, בעל תעצומות נפש, שדווקא מתוך כיסא הגלגלים שבו הוא מתנייד, הוא הגיע לפסגות של חיבור לקדוש ברוך הוא בכנות פנימית ואמת נוקבת, בלי להתכחש למציאות שמסביב. עדיין, אם תשאלו אותו, הוא לא יסכים עם שום מילה כמעט שכתבתי בקטע הקודם.
לקריאת הכתבה המלאה שפורסמה ע"י מערכת העיתון "מרווה לצמא" לחצו כאן
